אנגליה  -  הסבת מקצוע
דניאלה רובינוביץ'

הגעתי לקיימברידג' עם בעלי לפני שש שנים. הוא תמיד חלם ללמוד בחו"ל ואני תמיד חלמתי להמשיך עם מה שעשיתי- להיות עיתונאית. ולגור בארץ. המעבר היה מאד מלחיץ ומאד לא שמחתי בו. לקראת הנסיעה מוניתי לשליחת ערוץ 10 ללונדון, כך שיכולתי להמשיך עם עבודתי משם. אבל לאחר כשנה באנגליה הרגשתי שאני רוצה למצוא עבודה יותר מסודרת, מכניסה, ומינוס מימד הלחץ ("תוכלי לראיין שלושה תיירים בלונדון על איומי הטרור האחרונים ולשלוח תוך שעה למערכת?" -"לא, אני גרה מרחק שעה נסיעה מלונדון!").

שבה ועלתה שאלת הזמניות. לכמה זמן נהיה פה? האם לחפש עבודה זמנית? קריירה ארוכת טווח? לא הרגשתי שיש לי את מטען הכלים התרבותי על מנת להיות עיתונאית בכלי תקשורת בריטי, ואני חושבת שגם קצת קרצה לי האפשרות לעשות משהו אחר. אבל מה?

מהרגע שהחלטנו שאמנם אנחנו לא יודעים כמה זמן נהיה פה, אבל נתייחס לזה כאל שהות ארוכה, התאפשר לי להסתכל קדימה. הרשיתי לעצמי לעשות מינוי שנתי לקולנוע, לקנות חפצים לבית שעזרו לכך שלא נרגיש זמניים, וגם הכרנו הרבה חברים בריטיים וישראלים דרך בית הספר לעברית שלימדתי בו בימי ראשון. בהמשך נהייתי רכזת של שנתון הבר מצווה בבית הכנסת הרפורמי. זה היה הדבר שלי, פעם בשבוע, ולמרות שלא ששתי לעבוד בסופי השבוע, הבנתי שעליי לקחת את מה שמציעים, ושמחתי מאד על המסגרת שהוקפתי בה. עד היום, הרבה מחבריי הטובים הם משם. 

את שאר הימים מילאתי עם חבריי החדשים, בני הזוג של סטונדטים כמו בעלי. למרות שגם אז יכולתי להגיד שזו אחת השנים הטובות בחיי, היא היתה בנויה מגלים והיו בה ירידות חדות. היה לי מאד קשה עם העובדה שאני "רק" מכייפת, אבל לא מתקדמת מקצועית. שאני רק מוציאה כסף ולא מכניסה. עם הרעיון שאני "בת זוג של". ולא לדעת לאן פנינו מועדות- זה הכי שבר אותי. לאט לאט אני מגלה שרב האנשים סביבי חווים את אותן מחשבות. כמה אנשים בדור שלנו יודעים איפה יהיו בעוד חמש שנים?

עם הזמן, התחלתי להבין איך מחפשים פה עבודה. בין היתר למדתי להשתמש באותן מילות המפתח שפורסמו במודעת הדרושים, למחוק שורות שלמות מקורות החיים על מנת להתמקד במה שמחפשים, להשקיע בכל מכתב (cover letter) בנפרד ולערוך שוב ושוב- ולתת לחברים לקרוא, (המכתב צריך להכיל שלושה חלקים- מי אני, מי אתם ולמה אתם רוצים אותי. מקומות העבודה פה רוצים לדעת שהם עבודת החלומות שלך ושבאמת ערכת תחקיר מקדים עליהם). אז למדתי איך מחפשים עבודה, אבל זה לא אומר שמצאתי.

זה היה כמו דומינו, שכל חלק בו סיפק קרש לחלק הבא ומכל מסגרת למדתי משהו על ההתנהלות פה. לקחתי מכל הבא ליד. התנדבתי ב"לימוד"- כנס יהודי דו-שנתי- שם למדתי איך מתנהלת ישיבת צוות באנגליה (מתחילים ב"סליחות"- מאת מי שלא הגיע, תמיד יהיה מי שיסכם וזה יישלח לכולם במייל- גם אם מדובר באירוע שמתוכנן לעוד שנה ולא באמת הוחלט על דבר בישיבה. הרבה פעמים רציתי לנער אותם ולהגיד- יאללה, בואו ניפגש שוב חודשיים לפני ונסגור קצוות. אבל הקצב והפורמליות פה אחרים). דרך לימוד הכרתי אנשים ורכשתי ביטחון.

בית הספר לעברית נתן לי הצצה למערכת החינוך הבריטית, ולסטנדרטים הגבוהים של הילדים המקומיים. ראיתי שאפשר לערוך דיון על מוסר בשיעור ואף אחד לא יחשוב שזה משעמם. מאותו בית ספר קיבלתי את ההמלצות לעבודות הבאות שלי. אבל הדבר הכי חשוב שהעבודה הזו נתנה לי הוא השורה האחת בקורות החיים שהיתה שווה יותר מכל עבודה שעשיתי בארץ. המעסיקים רצו לראות את המילה "אנגליה" ברזומה, כדי לדעת שאני כשירה לעבודה כאן, ולא רק באיזו מדינה נידחת במזה"ת.

המשכתי לשלוח קורות חיים לעבודות שונות ומשונות. לא התקבלתי לאף אחת. הספרנים באוניברסיטה, כך גיליתי, נדרשים לשנות נסיון בספרנות ולא בשום תחום אחר, ולתארים מתקדמים בתחום. עוזרת שיווק/דוברות - למרות שבעיניי היה בתחום המקצועי שלי, למעשה לא היה נחשב ככזה, כי לא יכולתי לשים את מילת המפתח "עוזרת שיווק" בנסיון שלי. השוק היה כל כך רווי, שאם לא היה לך נסיון זהה במשרד אחר, לא היית מתקבל. אחת מהעבודות היתה לעזור למכור כרטיסים בכניסה לגנים הבוטניים, וגם לנקות קקי של צביים. גם לזה לא הייתי טובה מספיק. איזה ייאוש. בוגרי אוניברסיטה בריטיים רבים מתנדבים למשך כחצי שנה במשרד שבו הם רוצים לעבוד, בתקווה לקבל הצעה בסוף. הקונספט של עבודה בחינם עיצבן אותי, אז החרמתי את האפשרות. 

יום אחד אמא שלי העלתה את הרעיון שאעבור הכשרה כמורה לאנגלית למבוגרים (EFL). עם האנגלית שהיתה לי מהבית וחיבתי לחינוך, זה היה נשמע רעיון מעניין, ואכן, במשך חודש דיוושתי בין שדות ירוקים לעבר בית הספר שלי, ולמדתי כל יום עד חצות. הרגשתי הכי חשובה בעולם. לא רק שהקורס היה נפלא, הוא פתח לי הרבה מאד דלתות. גיליתי שזוהי קריירה החביבה על זרים רבים, למרבה הפלא. לאחר הקורס הוצע לי להישאר באותו בית ספר ולהפוך למורה בסאמר סקול שלהם, אבל לבסוף בחרתי במוסד למנהלים ולימדתי בו ובבית ספר בינלאומי נוסף במשך שנתיים. הקאץ' היה שהשעות לא היו קבועות, ואף על פי שזו משרה כמעט מלאה, אין לדעת מתי לא יהיו מספיק תלמידים ולא תהיה עבודה. תעשייה בעייתית. אחרי שנולד בני הבכור עברתי לעבודה בלשנית בעברית במשרה מלאה.

בסיכומי חיים שכאלה תמיד קיימת סכנה של קשירת קצוות מאולצת. הם מותירים את הרושם שאם הייתי יודעת מראש שא, ב וג אז הייתי פועלת בדרך x, y , z. ומעכשיו הכל פתור, מוסדר וידוע. אבל מה אני יודעת. לא הרבה.

אני רק משתדלת לזכור שרבות הדרכים להגיע לאותם המקומות, ששום דבר אינו סופי, ושכל נסיון הוא חיובי. תהליכים לוקחים זמן. אומרים שאפשר לשנות עד שניים מתוך שלושה קריטריונים בחיפוש עבודה, בו זמנית- מקום גיאוגרפי, תעשייה ותפקיד. נסה לשנות את שלושתם יחד, כמו שהרבה אנשים ברילוקיישן מנסים לעשות, ויהיה קשה. אבל הכשרה מחדש בהחלט יכולה לעזור בזה.

ומה בהמשך? אולי עוד אחזור להוראה, אני מתגעגעת לזה. אולי אחפש משהו אחר. בינתיים, אנחנו פה וטוב לי להיות האדם שנהייתי פה.